וינסנט ואן גוך ופאבלו פיקאסו, שני אמנים מופשטים ומוכרים בתחום האמנות, יצרו שפות ייחודיות המתמקדות בהבעת רגשות ומציאות. וואן גוך, הושפע מגישות האימפרסיוניזם, מתאפיין בשימוש בצבעים חיים ובטכניקות מוחצנות, של צבעים חיים המאפשרות לצופים להתרגש ולהתחבר לתחושות שהוא רוצה להעביר. ממבט ראשון ומיידי ניתן להבחין שיש ביצירתו דינמיקה רעננה, שמוסיפה לרגע האמנותי ממד נוסף ויחודי.
לעומתו, פאבלו פיקסו, בסגנון הקוביזם, יוצר יצירות המתמקדות בפרוק צורות ופרספקטיבות ובשימוש בגיאומטריה. באמצעות הגזמה של זוויות וצורות מורכבות, פיקסו יוצר יצירות שופעות במשמעות וברגשות.
בגישתו הוא מנסה להציג את המציאות בצורה חדשה ומתקדמת, שמשאירה את הצופים עם חוויית ראיה ייחודית.
בניגוד לוואן גוך, שמתקשה פחות לבנות את סיפור היצירה, פיקסו מצליח להכניס את הצופים לתוך עולמו הפרסונלי. הוא יוצר עבורם חוויה שמשלבת את הרגשות, הקונפליקטים והתקדמות בסיפור באופן מורכב יותר ומעורר תהיות ושאלות.
לסיכום ניתן לומר כי בעוד וואן גוך משתמש בטכניקות אמנותיות כדי ליצור רגעי יופי והתרגשות סינגולריים, פיקסו משתמש בקוביזם ואבסטרקט כדי לבנות עולם מקודש משלו. שני האמנים מצליחים להביע את רגשותיהם באמצעות ייחודיותם הקונסטרוקטיבית, המתאימה למגוון טעמים ואסתטיקות.
מה שמראה שבאומנות אין אמת אחת ומה שמשפיע זה הקשר הנוצר בין עולמו הפנימי הרגשי של האומן עם הצופה שמפרש את ההבעות בעזרת ליבו ומוחו שלו, אני מעדיף תמיד לראות את זה כמפגש ישיר בין שני עולמות לפעמים המפגש מייצר חיבור לפעמים סלידה לפעמים פחד לפעמים הערצה. גדולתו של אומן היא ביכולתו להתכונן לקראת המפגש הזה בשיא האוטנטיות מבחינתו .
המאמר נכתב ע"י אילן שייט - הסטודיו של אילן
Comments